Yoma
Daf 36a
רִבִּי לָֽעְזָר שָׁאַל. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין מָהוּ שֶׁיְּטַמּוּ בְגָדִים בְּלֹא הֶכְשֵׁר בְלֹא טוֹמְאָה מִפְּהֵי שֶׁסּוֹפָן לִטַּמּוֹת טוּמְאָה חֲמוּרָה. הָתִיב שְׁמוּאֵל קַפּוֹדָקִיָּא. מֵעַתָּה יְטַמּוּ אֶת אֵימוֹרֵיהֶן. אֶלָּא כְשֶׁפִּירְשׁוּ. וַאֲפִילוּ תֵימַר. לֹא פִירְשׁוּ. כְּהָדָא. אֵין מֵי חַטָּאת מְטַמִּין דָּבָר לַחְזֹר וְלִטַּמּוֹת מִמֶּנּוּ. הָתִיב רִבִּי יִרְמְיָה. הֲרֵי נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין בְּלֹא הֶכְשֵׁר בְלֹא טוֹמְאָה מִפְּהֵי 36a שֶׁסּוֹפָן לְיטַּמּוֹת טוּמְאָה חֲמוּרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר אֵין לָהּ מְחִיצָה. אֵילּוּ יֵשׁ לָהֶן מְחִיצָה. אָמַר רִבִּי מָנָא. נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר יֵשׁ לָהּ מְחִיצָה. אָדָם הוּא מְחִצָתָהּ. דְּאִי לֹא כֵן אִילּוּ הֵבִיא כֶלֶב וְהִלְבִּישׁוֹ בְגָדִים וְהֶאֱכִילוֹ נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר. שֶׁמָּא אֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרוֹמִיָּא. נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר מְחִצָתָהּ בְּכָל מָקוֹם. אֵילּוּ מְחִיצָתָן חוּץ לִירוּשָׁלִַם.
Traduction
R. Jérémie dit que R. Eliézer demanda: si le taureau ou le bouc qui doivent être brûlés au dehors ont été emportés avant le moment prescrit à cet effet, sont-il déclarés impropres à ce service, ou cela ne fait-il rien, en raison de l’obligation du transport final? Cette question est seulement nécessaire, selon R. Simon b. Lakish, non d’après R. Yohanan (qui, évidemment, ne les déclare pas impropres). C’est qu’il y a entre eux, la discussion suivante (249)(Menahot 8, 3).: si l’on égorge à l’intérieur du Temple le sacrifice d’action de grâce, tandis que l’on a hors de l’enceinte les pains qui doivent l’accompagner, le pain n’est pas déclaré sacré; selon R. Yohanan, il faudrait que ces pains soient placés hors de l’enceinte de Jérusalem pour ne pas être admis comme sacrés (après la déclaration verbale); selon R. Simon b. Lakish, on entend par enceinte celle du portique du temple. Or, ce dernier est conforme à l’avis qu’il a exprimé ailleurs, puisque R. Amé a dit en son nom (250)B., Pessahim 89b.: Si de la chair de sacrifices pacifiques (saintetés peu graves) a été portée au dehors, puis rentrée (avant l’aspersion du sang), ces membres seront déclarés impropres en raison de leur transport au dehors, et l’aspersion faite plus tard ne suffira plus pour les valider (tandis que, selon R. Yohanan, qui étend la limite jusqu’au mur de la ville, il n’y a pas d’invalidité en ce cas). Il se peut, répliqua R. Yossé, que, même selon R. Yohanan, il soit nécessaire de poser la question si les membres à brûler, une fois portés au dehors, sont déclarés impropres; car, s’il est vrai que toute l’enceinte jérusalémite suffit comme limite aux saintetés inférieures (comme les pains d’action de grâce), elle ne suffit pas aux saintetés de premier ordre (qu’il est question ici de brûler); hors de l’enceinte jérusalémite, il n’y a plus de limite ni pour les saintetés supérieures ni pour les inférieures (il y a donc lieu, même selon R. Yohanan, de poser la question faite par R. Eliézer). Non, dit R. Mena à R. Yossé, il n’y a pas de limite absolue (restreinte au portique) pour ces saintetés (et cela va sans dire, selon R. Yohanan, que la sortie ne les rend pas impropres).
Pnei Moshe non traduit
מהו שיטמו בגדים. דלא כתיב אלא והשורף אותם יכבס בגדיו והן עצמן מהו שיטמאו לדברים הנוגעין בהן ול''ג בגדים דהא מתני' היא בפ''ח דפרה שהן עצמן אינן מטמאין בגדים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר וכו' גרסי' וכדלקמן גבי נבלת עוף טהור אפי' בלא הכשר מים ובלא טומאה שלא נגעו בשום טומאה אחרת ומפני שסופן לטמאות טומאה חמורה להנושאן והשורפן שצריכין כיבוס בגדים ואנן קי''ל דכל שסופי לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר דכתיב על כל זרע וגו' מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' צריך הכשר יצא את שסופו לטמא טומאה חמורה ומהו הדין בפרים ושעירין הנשרפין:
מעתה. דאמרת דיש להן טומאת עצמן אפי' לא הוכשרו ואפי' לא נגעו בשום טומאה הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה א''כ יטמאו את אמורין שלהן והיכי משכחת לה שיקרבו האימורין הרי נטמאו מחמתן:
אלא. משכחת לה בשפירשו האימורין מהן קודם שהגיע זמנן לצאת והיינו קודם שנזרק דמן דאכתי לא חלה עליהן טומאה וכלומר דהשתא אין כאן ראיה מהאימורין:
ואפי' תימר לא פירשו. והדר דחי לה איהו גופיה דאפי' לא פירשו מקודם לא נטמאו האימורין מחמתן ואעפ''י שחלה עליהן טומאה וכהדא ששנינן במי חטאת שאין מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו והיינו אם נפסלו כדתנן בפ''ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה וכו' ודוקא לתרומה ומשום שאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין מי חטאת מטמאין אלא בראויין להזייה וה''ה הני נמי דמכיון שהן פסולין לפי שעומדין להשרף אין להן טומאת עצמן לטמא אחרים ואין מטמאין לא האימורין ולא בגדים שנגעו בהן ואעפ''י שסופן לטמא טומאה חמורה מ''מ מקודם שיצאו מחומת העזרה אין להן טומאה לטמא דבר אחר:
התיב ר' ירמיה. על הא דשמואל קפודקיא דדעתיה שאין להן טומאת עצמן ואע''פ שסופן לטמא חמורה והרי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלין אם חישב עליה לאכילה והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ובלא הכשר ואפי' בלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופה לטמא טומאה חמורה לטמא האדם והבגדים בבית הבליעה וכדתנינן בריש פ''ק דטהרות והשתא מאי שנא נבלת עוף טהור ומאי שנא פרים ושעירים הנשרפין:
אמר ר' יוסה. שאני נבלת עוף טהור שאין לה מחיצה כלומר שאין לה זמן מחיצה דנימא אינה מטמאה טומאה חמורה זו עד שתגיע למחיצה זו אבל אלו פרים ושעירים הנשרפין יש להן מחיצה שאינן מטמאין טומאה חמורה עד שיצאו לחוץ למחיצה וא''כ לאו חמירי נינהו כנבלת עוף טהור ולא דמיין אהדדי:
אמר ר' מנא. לר' יוסה הרי נבלת עוף טהור ג''כ יש לה מחיצה שהאדם האוכלה הוא מחיצתה שכל זמן שהיא אינה בבית הבליעה שלו אינה מטמאה בגדים ואם בלעה וירדה להבטן שוב אין לה טומאה חמורה וכן כשהיא בתוך פיו עד שיבלענה טהור וכדתנן בפ''ה דזבים וכדילפינן מדכתיב לא יאכל לטמאה בה:
דאי לא כן וכו'. כלומר תדע דכך הוא שהרי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף טהור שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה בתמיה כלומר שמא אינו מטמא בגדים הוא עד שתהא בבית הבליעה שלו הא ודאי לא אלא מיד הוא מטמא הבגדים שעליו ומשום דגבי אדם בלחוד הוא דאמרינן הכי דגזירת הכתוב הוא כדדרשינן אין לך טומאה אלא האמור בה ולא יאכל כתיב אכילה בבית הבליעה ומעתה מצינו דלנבלת עוף טהור יש לה ג''כ מחיצה:
א''ר אלעזר מדרומיא. אפ''ה לא דמו אהדדי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום כלומר אין הפרש במקומות אצלה דבכל מקום שאוכלה מטמאה טומאה חמורה לטמא בגדים בבית הבליעה אבל אלו הנשרפין מחיצתן חוץ לירושלים הוא וכל זמן שלא יצאו מהעזרה להוציאן לשם אינן מטמאין טומאה חמורה והלכך נמי אין מטמאין טומאת עצמן בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין שֶׁשְּׁחָטָן לִזְרוֹק אֶת דָּמָן לְמָחָר פִּיגֵּל. לְהַקְטִיר אֵימוֹרִין לְמָחָר פִּיגֵּל. לִשְׂרוֹף אֶת בְּשָׂרוֹ לְמָחָר לֹא פִיגֵּל. שֶׁלֹּא חִישֵּׁב לֹא לַאֲכִילַת אָדָם וְלֹא לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ.
Traduction
R. Eléazar demanda encore: est-ce que le taureau et le bouc devant être brûlés rendent impur ce qu’ils touchent, si même il n’y a pas eu d’appropriation par l’eau (facilitant la contagion), et sans avoir touché aucune impureté, en raison de ce que plus tard (à la combustion), une impureté plus grave leur sera inhérente? S’il en était ainsi, objecta Samuel de Cappadoce (que d’avance on tient compte de cette impureté future), on devrait considérer comme impures leurs entrailles (pourtant on les fait fumer sur l’autel); et ce n’est pas à dire que la question est posée au cas où, dès l’égorgement, les entrailles ont été placées à part (à l’abri de cette chair qui sera impure), puisqu’il en sera de même en cas de non séparation, comme il a été enseigné: l’eau de lustration (qui rend impur celui qui en use), ne donne pas une impureté telle, que celle-ci rejaillisse encore sur un autre objet. R. Jérémie fit l’objection suivante (251)B., Hulin 121a. Cf. Mishna Toharot 1, 1.: comment peut-on faire valoir que les dites chairs à brûler n’ont pas en réalité d’impureté propre, puisqu’une charogne d’oiseau pur rend impurs les comestibles qu’elle touche, même sans appropriation par l’eau, ni par le contact d’aucune impureté, en raison de l’impureté grave qui l’affectera finalement? (En quoi donc le cas des chair à brûler du taureau et du bouc diffère-t-il)? C’est que, répond R. Yossé, pour la charogne d’oiseau pur, il n’y a pas une limite d’espace, comme elle est assignée pour les dites chairs à brûler. Mais, objecta R. Mena, on peut invoquer aussi qu’il y a une limite pour la charogne d’oiseau, c’est l’homme qui l’aurait mangée; la preuve qu’il en est ainsi, c’est qu’en amenant un chien, revêtu d’habits, à qui l’on ferait manger de la charogne d’oiseau pur, il en résulterait certes que ses habits seraient impurs avant l’arrivée du manger au gosier (le fait seul du manger constitue la limite). R. Eliézer du midi remarque qu’il y a cependant une différence entre les dites chairs à brûler et la charogne d’oiseau pur: pour cette dernière, il n’y a pas de limite locale (et partout, dès que l’on en mange, les habits deviennent impurs); tandis que, pour les dites chairs, l’impureté naît hors de l’enceinte jérusalémite. R. Eléazar dit: si l’on a égorgé le taureau et le bouc à brûler, en ayant la pensée de verser seulement le sang au lendemain, c’est un sacrifice rejeté (par la pensée défectueuse), ainsi qu’au cas où l’on s’est proposé de brûler les entrailles le lendemain; mais il n’est pas rejeté si l’on avait le projet de brûler seulement les chairs le lendemain (252)B., Zevahim 104b., car il n’y a là de pensée défectueuse, ni pour la consommation de l’homme, ni pour celle de l’autel.
Pnei Moshe non traduit
לשרוף את בשרן למחר לא פיגל וכו'. דבעינן עד שיחשוב לאכול דבר שדרכו לאכול לאכילת אדם או אכילת מזבח או להקטיר דבר שדרכו להקטיר וכדתנינן בפ''ג דזבחים:
רִבִּי שַׁמַּיי בָעֵי. אָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין. מָהוּ לִזְרוֹק אֶת הַדָּם עַל הַבָּשָׂר. וְלָא שְׁמִיעַ דַּאֲמַר רִבִּי לָֽעְזָר. שֶׁלֹּא חִישֵּׁב לֹא לַאֲכִילַת אָדָם וְלֹא לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ. תַּנָּא רִבִּי זַכַּיי. [זָר] שֶׁשָּׂרַף מְטַמֵּא בְגָדִים. לֹא צוֹרְכָה דְלֹא מָהוּ שֶׁיְּהוּ כְשֵׁירִים בַּלַּיְלָה. קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם הֶקְטֵר אֵימוֹרִין שֶׁאֵינָן כְּשֵׁירִין בְּזָר כְּשֵׁירִין בַלַּיְלָה. אֵילּוּ שֶׁהֵן כְּשֵׁירִין בְּזָר אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהוּ כְשֵׁירִים בַּלַּיְלָה.
Traduction
R. Saméi demanda: si les entrailles ont été perdues (et non fumées sur l’autel), peut-on asperger le sang eu égard à ce que la chair subsiste (et sera brûlée)? Il a posé cette question, parce qu’il n’a pas connu l’opinion de R. Eliézer, disant: le rejet par la pensée de la combustion des chairs remise au lendemain n’est pas un obstacle, parce qu’il ne s’oppose ni à la consommation de l’homme, ni à celle de l’autel (ceci est une preuve que la combustion des chairs importe peu, et ne peut pas justifier l’aspersion du sang). R. Zaccaï a enseigné: si un simple israélite accomplit cette combustion des chairs, ses habits seront impurs, et cela va sans dire; il s’agit seulement de savoir s’ils restent purs lorsqu’il a brûlé ces chairs la nuit?
Pnei Moshe non traduit
אבדו האימורין. שלהן קודם לזריקה:
מהו לזרוק את הדם על הבשר. שלהן שיהו כמצותן ולשרפן בבית הדשן:
ולא שמיע וכו'. מאי תיבעי ליה וכי לא שמיע לו מה דא''ר אלעזר גבי פיגול דלא כלום מפני שלא חישב וכו' וא''כ ה''ה באבדו אימוריהן נמי דאין מקטירין אותן אלא להתיר הבשר באכילה ובעלמא אם אבדו זורק הדם להתיר הבשר באכילה אבל הכא אינו אלא לשריפה מחוץ למחנה:
זר ששרף. פרים ושעירין מטמא בגדים לפי ששריפתן כשרה בזר. לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא שריפתן כשרה בלילה וקאמר ק''ו הוא וכו' שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים בלילה הן:
וְהַשּׂוֹרֵף. לֹא הַמַּצִית אֶת הָאוֹר וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. אֵי זֶהוּ [הַשּׂוֹרֵף. זָהוּ] הַמְסַייֵעַ בִּשְׁעַת הַשְּׂרֵיפָה. [אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. הָדָא אָֽמְרָה. מְסַייֵעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה] מְטַמֵּא בְגָדִים. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. הַמְהַפֵּךְ בִּכְזַיִת מְטַמֵּא בְגָדִים. לֹא צוֹרְכָה אֶלָּא הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּבְיָדוֹ קוֹרָה וּמְהַפֵּךְ בִּכְזַיִת [מָהוּ]. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וְהוֹצִיא וְשָׂרַף. מַה הַמּוֹצִיא עַד שֶׁיּוֹצִיא לַחוּץ. אַף הַשּׂוֹרֵף עַד שֶׁיִּשְׂרוֹף בַּחוּץ. תַּמָּן אָמַר לִזְקִיָּה. וְטָמֵ֥א עַד הָעָֽרֶב׃ לְרַבּוֹת אֶת הַשּׂוֹרֵף. אוֹף הָכָא כֵן.
Traduction
⁠—Oui, par raisonnement a fortiori; puisque la combustion des entrailles, qui ne peut pas être faite par un étranger, peut pourtant avoir lieu la nuit; à plus forte raison est-il permis de brûler la nuit lesdites chairs, opération pouvant être faite par un étranger (et puisqu’elle est régulière, les habits deviennent impurs à toute heure). Comme il est dit: ''celui qui les brûlera sera impur'' (ib. 28), ce ne sera ni celui qui met le feu, ni celui qui range le bois; on nomme donc ''celui qui brûle'' l’homme qui tisonne, qui contribue à la combustion. Ceci prouve, dit R. Yossé, que celui qui concourt pendant la combustion aura des vêtements impurs. R. Amé dit au nom de R. Eliézer: il suffit de retourner sur le feu un morceau de chair de la grandeur d’une olive, pour que les vêtements deviennent impurs; cela va sans dire, et il s’agit seulement de savoir si l’impureté naît aussi au cas où le cohen placé encore à l’intérieur de l’enceinte, est armé d’une tige avec laquelle il retourne au dehors ce morceau de chair sur le feu? On peut répondre à cette question par ceci: de l’expression biblique, ''il l’emportera au dehors et brûlera'' (ib. 27), on conclut que parce que l’action d’emporter est complète au dehors, de même la combustion ne rend impur qu’au dehors. Hiskia a enseigné là-bas (à Babylone): par l’expression biblique ''il sera impur jusqu’au soir'' -dite de celui qui brûle la vache rousse, (Nb19, 8), on englobe aussi dans cette impureté celui qui concourt à cette combustion; de même ici, pour lesdites chairs, on a demandé si un tel individu est impliqué dans l’impureté de ce genre.
Pnei Moshe non traduit
והשורף וכו'. ברייתא היא בת''כ:
המסייע בשעת שריפה. שמחתה הגחלים והאש לשורפן:
הדא אמרה וכו'. כלומר הא דאמרינן מסייע בשעת שריפה היינו בשעת שריפה ממש ובמקום השריפה וכדלקמן דר' אמי וכו' אמר המהפך בכזית מבשרן ושרפו מטמא בגדים דהיינו מסייע בשעת שריפה ומכיון דמהפך בשיעור כזית דבכל מקום השיעור הוא בכזית נקרא מסייע והא פשיטא לן:
לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא אם היה עומד בפנים מחומת ירושלים ובידו קורה ארוכה ומהפך בשריפתן בכזית מהו מי נימא דבעינן עד שיסייע בשעת שריפה ובמקום השריפה:
נישמעינה מן הדא וכו'. דבפר כהן משיח כתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש וכן בפר העדה כתיבו בחד קרא והוציא ושרף מקיש ושרף לוהוציא וכו':
תמן אמר חזקיה וכו'. כלומר דאפילו הכי קא מיבעיא לן אם מסייע מרחוק מי הוי כמסייע בשריפה ומשום דתמן גבי פרה דכתיב והשורף אותה יכבס בגדיו וגו' וטמא עד הערב ומה ת''ל וכי לא שמענו דהטעון טבילה טמא הוא עד הערב אלא לרבות השורף כלומר כל שהוא שורף ואפי' מסייע מרחוק בכלל השורף הוא וטעון כבוס בגדים ורחץ במים וטמא עד הערב והשתא אפשר אוף הכא בפרים ושעירים הנשרפים כן הוא דילפינן מוהשורף דנאמר בפרה:
Yoma
Daf 36b
משנה: בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת. אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא וְאִם לָאו בְאִיסְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא וְעוֹמֵד וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְרָכוֹת עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַהוֹדָייָה וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן וְעַל הַמִּקְדָּשׁ וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל שְׁאָר הַתְּפִילָּה׃ הָרוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא קוֹרֵא אֵינוֹ רוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים הָרוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין אֵינ֖וֹ רוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֶלָּא שֶׁהָֽיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן הָֽיְתָה נַעֲשִׂית כְּאֶחָת׃
Traduction
Le pontife passait ensuite à la lecture de la section biblique concernant le Kippour; s’il voulait revêtir à cet effet son costume de lin fin, il le pouvait; si non, il se couvrait de son manteau (stola) blanc. Le servant de la synagogue prenait le rouleau, le remettait au président de l’assemblée, qui le passait au vice-président, lequel le donnait au pontife. Celui-ci debout le recevait, lisait deux sections du Lévitique (Lv 16) et (Lv 23, 27-32); puis il roulait le livre de la loi (le refermait), le mettait dans son sein, en disant: Bien plus que je ne vous ai lu se trouve écrit là. Enfin, il récitait verbalement un autre passage du Pentateuque (Nb 29, 7-11), à la suite de quoi il récitait huit bénédictions, se terminant par les formules ''sur la loi, le culte, l’action de grâce, le pardon des péchés, le sanctuaire, Israël, les pontifes, le reste de la prière''. Celui qui voyait le pontife procéder à ces lectures ne pouvait pas assister à la combustion des chairs du taureau et du bouc à brûler; ou s’il voyait cette dernière opération, il n’assistait pas à la lecture. Ce n’est pas que c’était interdit; mais il y avait une grande distance entre les emplacements où chacune de ces cérémonies avait lieu simultanément.
Pnei Moshe non traduit
מתני' בא לו כהן גדול לקרות. פרשת היום כדיליף בגמרא מקרא דקריאת הפרשה מצוה היא:
אם רוצה לקרות בבגדי בוץ. שעובד בהם עבודת היום קורא ואע''פ שקריאת הפרשה אינה עבודה לפי שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן במקדש אפי' שלא בשעת עבודה:
ואם לאו. קורא באיסטלית לבן משלו דמיהת מצוה בבגדי לבן ואפי' אינם בגדי כהונה כדאמר בגמ' ששירי עבודה ג''כ בבגדי לבן:
חזן הכנסת. הוא השמש בצרכי צבור:
ונותנו לראש הכנסת. הוא שעל פיו נחתכין כל צרכי הכנסת מי מפטיר מי פורס על שמע ומי העובר לפני התיבה והוא נותנו לסגן וכו' וכל כך למה משום כבודו דכהן גדול להראות חשיבותו שיש שררות הרבה למטה ממנו:
וכהן גדול עומד ומקבל. מכלל דמקודם יושב הוה ונמצינו למדין שבעזרת נשים היה קורא דאי בעזרת ישראל אסור לישב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה':
וקורא אחרי מות. עד סוף הענין ואך בעשור שבפרשת אמור לפי שהוא בענין אחד וסמוך ומותר לדלג בתורה אם הוא בענין אחד וקרוב בכדי שלא יפסוק המתורגמן אבל אם קודם שיגלול הס''ת עד מקום הדילוג יפסיק המתורגמן לתרגם הפסוק שקרא הקורא אסור לדלג ולגלול לפי שנמצאו הצבור יושבים ומצפים ואין זה כבוד הצבור וכן אם אפי' קרוב הוא בכדי שלא יפסוק המתורגמן אלא שהוא מענין אחר אסור לגלול לפי שבתורה אין מדלגין מענין לענין שדברי תורה הן אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעין וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אחרת אינו נוח לו להתבונן:
וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי וכו'. כדי שלא להוציא לעז על הס''ת כשרואין אותו אח''כ שקורא לפרשה השלישית על פה ויהיו סבורים שס''ת זו חסר אותה פרשה:
ובעשור שבחומש הפקודים. בפ' פנחס שהוא בספר במדבר ונקרא חומש הפקודים שכתוב בו מניינן של ישראל:
קורא על פה. שאותה פרשה רחוקה היא מפרשת אחרי מות ואך בעשור יותר מכדי הפסקת המתורגמן לפיכך אינו יכול לגלול הס''ת עד לשם כדאמרן מפני כבוד הצבור וס''ת אחר אינו יכול להביא משום פגמו של ראשון שלא יאמרו הראשון חסר הוא כשרואין שאדם אחד קורא בשני ספרים:
ומברך עליה שמונה ברכות. אברכות של אחריה קאי לפי שמברך בתתלה על התורה לפניה ולאחריה כדרך שמברכין בבית הכנסת ומוסיף עוד שבע ברכות לאחריה כדחשיב ואזיל:
ועל העבודה. רצה ומסיים שאותך לבדך וגו' ועל ההודיה מודים ומסיים הטוב וכו' ועל מחילת העון סלח לנו ומסיים מוחל עונות וכו' ועל המקדש ועל ישראל וכו' כדקאמר בגמרא:
הרואה כ''ג שהוא קורא וכו' לא מפני שאינו רשאי. דמהו דתימא הרואה עבודה אחת אינו רשאי להניחה כדי לילך לראות עבודה אחרת דראיית העבודה מצוה היא משום ברוב עם הדרת מלך ואין מעבירין על המצות קמ''ל דמכיון שהוא אינו עסוק בה לאו עבורי מצוה היא:
משנה: אָֽמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. דִּידַכָאוֹת הָיוּ עוֹשִׂין וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם שְׁלֹשֶׁת מִלִּין מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חוֹרוֹן. 36b הוֹלְכִין מִיל וְחוֹזְרִין מִיל וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין שֶׁנֶּאֱמַר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
Traduction
A l’arrivée du bouc au désert, on l’annonçait au pontife; pour faire connaître l’arrivée du bouc à destination, on avait placé des sentinelles, diadocoi, qui agitaient des étoffes, afin d’annoncer l’arrivée. Selon R. Juda, on pouvait le savoir par la supputation du temps représentant le trajet de trois milles, puisque de Jérusalem à Bet-Horon il y avait un mille (soit ensemble 3 milles), pour l’arrivée du bouc au désert. R. Ismaël dit: il y avait un bien meilleur signe encore, une langue d’écarlate était attachée à la porte du sanctuaire, et dès que le bouc était parvenu au désert, cette langue de laine blanchissait, selon ces mots (Is 1, 18): Quand même vos péchés seraient comme le cramoisi, ils blanchiront comme la neige.
Pnei Moshe non traduit
אמרו לו לכ''ג הגיע שעיר למדבר. לפי שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר במדבר ואח''כ ובא אהרן אל אוהל מועד וגו' ואפי' קריאת הפרשה שאינה עבודה לא היתה אלא אחר שהגיע השעיר למדבר:
דירכאות היו עושין. שורות שורות של אבנים זו ע''ג זו מלשון דריכה הוא שעליהן דורכין השומרים שעומדים עליהם ומניפין בסודרין כדי שידעו שהגיע שעיר למדבר:
א''ר יהודה וכו' ועד בית חורון. שהוא ראש המדבר וס''ל שמשהגיע השעיר לראש המדבר נעשית מצותו ואעפ''י שלא הגיע למקום הצוק:
והולכין מיל. כדאמרינן לעיל יקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה והוא מיל וחוזרין מיל וכששוהין אח''כ כדי הילוך מיל יודעין שכבר הגיע השעיר לבית חורון שהוא ראש המדבר ואין הלכה כר' יהודה:
לשון של זהורית היה קשור בפתחו של היכל. ואידך ס''ל מכיון שזה לא היה סימן קבוע שהרי אח''כ התקינו שיקשור חציו בסלע וכו' כדאמרי' בהלכה דלעיל לפיכך היו צריכין לסימן אחר:
הלכה: בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל כול'. מְנַיִין לִקְרִיאַת הַפָּרָשָׁה. רִבִּי אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק. וַיַּ֕עַשׂ מַה תַלְמוּד לוֹמַר כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְי אֶת מֹשֶֽׁה׃ מִיכָּן לִקְרִיאַת הַפָּרָשָׁה.
Traduction
D’où sait-on que c’est un devoir de lire en ce jour la section relative au Kippour? C’est que, dit R. Idi au nom de R. Isaac, puisqu’il est déjà écrit (Lv 16, 34): il fit, les paroles suivantes, ''comme l’Eternel l’avait ordonné à Moïse'', seraient superflues, si elles n’avaient pour but de prescrire la lecture de ce chapitre.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מנין לקריאת הפרשה. שהיא מצוה:
ויעש. כתיב בפרשת המלואים ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה מה ת''ל אשר צוה הלא כבר נאמר לעיל מיניה כי כן צוויתי אלא מכאן לרבות שנצטוה גם לקריאת הפרשה וילפינן כ''ג ביה''כ ממלואים:
הלכה: מָהוּ דִּידַכָיוֹת. קָבְּלָן.
Traduction
On nomme akdyd celui qui est placé vis-à-vis, en sentinelle -selon le terme analogue d’(Ez 26, 9).
Pnei Moshe non traduit
מהו דידביות. דתנינן במתני' ודידביות היו עושין:
קבלן. מלשון מקרא הוא כדכתיב ביחזקאל כ''ו ומתי קבלו יתן בחומותיך והוא כמו שעושין דיק ומצבה נגד החומה ונותנין עליה כלי משחיתים להשחית החומה ולשברה וה''נ במתני' מצבת גדולה עשו שעליה עומדים השומרים ומניפין בסודרין:
הדרן עלך שני שעירי
רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁיֵרֵי עֲבוֹדוֹת עוֹבְדִין בְּבִגְדֵי לָבָן. אָמַר רִבִּי מַתָּנָא. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. וְאִם לָאו בְאִיסְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ. רִבִּי יוֹסֵה בָעֵי. לָמָּה. שֶׁהֵן בַּחוּץ. הֲרֵי שְׁחִיטָה הֲרֵי אֵינָהּ אֶלָּא בַחוּץ. וְהוּא עוֹבְדָה בְבִגְדֵי זָהָב. רִבִּי יַסָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רָצָה עוֹבְדָהּ בְּבִגְדֵי זָהָב. רָצָה עוֹבְדָהּ בְּבִגְדֵי לָבָן. מָצִינוּ שְׁחִיטָה. רָצָה עוֹבְדָהּ בְּבִגְדֵי זָהָב. רָצָה עוֹבְדָהּ בְּבִגְדֵי לָבָן.
Traduction
R. Amé dit au nom de R. Yohanan: ce reliquat de service sera accompli en costume blanc. En effet, dit R. Matna, la Mishna le dit formellement par ces mots: ''si non, il revêtira son manteau blanc''. R. Yossé demanda: pourquoi le pontife peut-il faire cette lecture sans être revêtu du costume officiel blanc? La raison ne saurait être qu’elle a lieu hors du sanctuaire (dans le portique); puisque, pour l’égorgement, qui a aussi lieu au dehors, le pontife revêt le grand costume orné d’or? En effet, répond R. Yassa au nom de R. Yohanan, s’il veut accomplir cette lecture revêtu du costume d’or, il le peut, de même qu’il peut revêtir à cet effet le costume blanc.
Pnei Moshe non traduit
שירי עבודות. אע''פ שאינו עבודות ממש ואין מעכבין אלא כשירי עבודות שאינן אלא למצוה אפ''ה עובדן בבגדי לבן:
מתניתא אמרה כן וכו'. דמשמע דקפדינן על לבן וכלומר למעוטי שאינו עובדה בבגדי זהב וקריאת הפרשה אינה אלא כשירי עבודה:
למה. אינו עובדן בבגדי זהב לשירי העבודות:
שהן בחוץ. וקס''ד דה''ק לא ניתן היום לעבוד בבגדי זהב לדבר שאינו עבודה והוא בחוץ והלכך פריך הרי שחיטה דלאו עבודה היא ואינה אלא בחוץ בעזרה והוא עובדה בבגדי זהב היום שהרי שחט את התמיד בבגדי זהב:
רצה עובדה וכו'. דבאמת אם רצה עובדה בבגדי לבן ועל זה מתמה וכי מצינו לשחיטה רצה וכו' והלא שחיטת התמיד לא היתה אלא בבגדי זהב ושחיטת פרו והשעיר לא היו אלא בבגדי לבן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source